בריאה בתנועה

הרגשתי לאט לאט איך משהו בתוכי מפסיק לרעוד,
הולך ומזדקף.

התגובות היו (לרוב) אוהדות ומחזקות מאוד
ובהרבה מקרים מלאות הזדהות.
הרגשתי שכשאני אני מדברת וכותבת את הדברים, יש בזה ריפוי גדול,
גם עבורי וגם עבור מי שחווה (בעבר או בהווה) סיפור דומה ושותק~ת.
זו היתה תחושה עילאית.

ואז… סיני, וראש השנה, ויום הולדת, ויום כיפור, וסוכות,
ופתאום לא מצאתי "זמן מתאים" להמשיך.
פתאום לא רציתי "להעכיר את האוירה" עם תוכן כזה "כבד"…
ואז החגים הסתיימו
ובכל זאת כבר שבוע,
בכל פעם שניסיתי לפרסם עוד תוכן/או עוד תאריך להרצאה- פשוט לא הצלחתי.
הוצפתי במחשבות על כל הכאב שיש בעולם,
והרגשתי ש"לסיפור שלי אין מקום".
שמעתי בתוכי גם קולות כמו:
"מה את צריכה את זה?? תמשיכי בחייך! זהו, יצאת מזה, הפוסט טראומה מאחורייך.
תרפי מהסיפור הזה. זה נגמר! ת ה נ י !! תכתבי דברים משמחים, מרוממים, מחוייכים. למה לבאס?!"
וכמובן נשק יום הדין:
"איך תפרסמי את ההרצאה אם אין לה שם???"
(כבר שבועיים לא מצליחה להחליט על השם, למרות שבדרך כלל זה דבר שבא לי ממש בקלות)

פתאום קלטתי:
כל הקולות האלה, שנשמעים לי כל כך הגיוניים ומשכנעים (לכאורה) ,
הם בסך הכל גרסאות חדשות ויצירתיות של הקול המשתיק המוּכּר מפעם,
הקול ששיכנע אותי תמיד
ש'זה לא זמן מתאים'
ש'אם אספר זה יכביד'
ש'אין לי מקום'
ו-'למה להתעסק בעבר?'
ויותר מהכל:
ש'אם אספר- אפגע בעצמי ו/או באמא'.

כל כך הרבה זמן התרגלתי להשתיק, שבהיעדר בחירה מודעת אחרת,
ברירת המחדל של הראש שלי היא למצוא עוד ועוד סיבות (הגיוניות לגמרי!) לחזור לשתיקה.
הקול הזה הוטמע והופנם ואורב בכל פינה,
ואם אני לא שמה אליו לב טוב טוב, אני משתכנעת!

מזכירה לעצמי:
(וגם לך, אם יש לך קול משתיק משלך)
אני כבר לא מוכרחה להיות לבד מול הקול הזה (הנה, עכשיו כולכן~ם עדים)
אני לא מוכרחה להאמין לו יותר
אני משחררת אותו מלנהל את חיי

אלימות+ אלם (שתיקה) = לבד
ביטוי + ריפוי = יחד

כשאני נזכרת בזה,
הבחירה מאוד קלה ופשוטה.

באהבה