בריאה בתנועה

העברה בין-דורית וריפוי הילדה הפנימית

נכתב על ידי galmoonz ב 27 בנובמבר 2018 – 0:25 -

פעם לפני הרבהההה שנים,
השתתפתי כרקדנית בטן במופע גדול על בימת תיאטרון ענבל.
במסגרת החזרות
תוך כדי יצירת המופע התבקשתי ליצור סולו קצר בנושא אימהוּת.
הסולו שלי הלך ככה:
אני קושרת צעיף ריקוד גדול מבד משי על עיניי,
ובעיניים מכוסות- מערסלת תינוק.
אחכ אני מניחה את התינוק בעריסה
ורוקדת מתוך כמיהה עמוקה אליו
שולחת אל התינוק ידי בכאב, עדיין בעיניים מכוסות,
ולא מגיעה.

כבר בחזרות, התעוררו רגשות חזקים בכל מי שצפתה בקטע הריקוד שלי,
אבל אף אחת לא הבינה אותו.
נשאלתי "למה העיניים מכוסות?"
כך שאלו אותי גם הא~נשים שצפו במופע.
התביישתי להסביר אז שהורות בעייני
כרוכה בעיוורון מסוים כלפיי ילדים.

היום, עם ניסיון של עשור כהילרית וכמטפלת,
אני כבר לא קוראת לזה עיוורון,
אלא ניתוק רגשי.
לא חוש הראיה נפגע,
אלא היכולת להתחבר רגשית לילדים שלנו
ולהכיל אותם, במצבים מסוימים שהם חווים.

זה קורה באופן אוטומטי
לא בכוונה
ובטח ובטח ש*לא* מתוך רצון לפגוע בהם, חלילה:

אם כילדה למדתי להתנתק מרגש מסוים בתוכי
יהיה לי קשה להכיל אחרים, כשהם חווים את אותו רגש,
אפילו אם אלה ילדיי האהובים,
שהם האנשים החשובים לי ביותר בעולם כולו!

אם כילדה נאלצתי להתנתק מתחושת חוסר האונים שחוויתי
כי לא היה מי שיכיל אותי
וכי הייתי צריכה תמיד להיות חזקה ועצמאית
יהיה לי קשה להכיל חוסר אונים או חולשה (או "פינוק")
אצל הילדים שלי

אם נאלצתי לוותר על תחושת העוצמה שלי בילדותי
על מנת שהוריי ירגישו בטוחים לידי
יהיה לי קשה להכיל את ילדיי כשהם בעוצמה שלהם
ויהיה לי קשה להתחבר לעוצמה שלי גם בבגרותי.

אם התנתקתי מתחושת ההנאה מ"בטלה" בילדותי
ולמדתי שאין זמן לחלום
ושתמיד צריך למהר
ושאני צריכה תמיד להיות רצינית ולעשות דברים חשובים ומועילים
יהיה לי קשה לראות את ילדיי סתם "מתבטלים"
ויהיה לי (מאוד) קשה לפנות זמן עבור עצמי-
שמוקדש רק למנוחה ולשמחות קטנות שלא יוצא מהן כלום (לכאורה)

אם התנתקתי מהעצב שלי כילדה
כי למדתי ש"אין טעם לבכות"
ושלכאוב זה טיפשי
יהיה לי קשה לשמוע את ילדיי בוכים
ואנסה לפתור את בעיותיהם מהר מהר,
כדי שלא יכאבו או יהיו עצובים
ואתקשה לבכות ולכאוב בעצמי.

ככה עובדת העברה בין דורית:
מתוך הניתוק הרגשי כלפיי עצמי
קשה לי להעניק הכלה רגשית לילדיי

ויש גם יוצאות~ים מן הכלל:
לפעמים מתוך מודעות, ומתוך החלטה נחושה לעשות תיקון,
יכול להיווצר מצב אחר בו למדתי להעניק לילדיי
(ולמטופליי, ולחברותיי, ולכו–לם)
את מה שלא היה לי,
ורק לעצמי – אין לי יכולת לתת.
זה מצב כואב לא פחות!
במוקדם או במאוחר
תתעורר בי הילדה הכעוסה
שמקנאה שלכו-לם יש לי לתת, חוץ מאשר לה.
ואז- יש גם סיכוי שהיא תפתח במרד, או בשביתה.

אז מה ניתן לעשות?

ללמוד איך לפגוש את הילד~ה שהייתי
ללמוד איך להעניק לה את כל מה שלא קיבלה בעבר
אט אט למלא את חוסריה
ולהיות עבורה האם והאב המכילים והתומכים רגשית
שלא היו לה מעולם.

ניתן לעשות זאת במסגרת טיפול אישי
או בסדנה
ואחרי שהמיומנות ברורה
והמחסנים מולאו
אפשר להמשיך ולטפח בעצמינו
את היחסים עם הילד~ה הפנימי~ת
על בסיס יומיומי
וכך -
ליצור סוף סוף חיבור רגשי אמיתי
עם עצמינו ועם ילדינו
גם במצבים של רגשות מאתגרים,
ולשחרר את שרשרת העברת החוסרים הבין- דורית.

~~~

שניה לפני לחיצה על מקש השיתוף,
קול חזק (ואלים) בתוכי אומר:
"זה הפוסט המשמעותי והחשוב שתכננת לכתוב??
הרי לא חידשת כלום!!
זה פוסט לגמרי סתמי, הוא פשוט מיותר!!"

הילדה הפנימית שבי מקשיבה ונבהלת.
מאמינה לקול המשתיק, מהססת,
ואפילו כמעט מתחרטת.
ילדה פנימית יקרה שלי:
קבלי חיבוק גדול, עוטף וחזק
ממני, וגם מאלוהים, מהיקום כולו, ומהאם הקוסמית הגדולה:
אנחנו מרשים לך (ולי) לכתוב סתם פוסט לא מושלם
כי גם לחוסר השלמות שלך (ושלי, ושל כולנו) יש מקום בעולם.

~~~

באהבה

 

פורסם ב אהבה וקבלה עצמית, הילדה הפנימית, רגשות, תהליכי מודעות ושינוי | 2 תגובות »