זכרון קולקטיבי
נכתב על ידי galmoonz ב 7 באפריל 2013 – 20:11 -רוצה לשתף אתכם הפעם בקטע שכתבתי מזמן:
זכרון השואה הראשון שלי
בת דודתי דנה הג'ינג'ית שאותה אני מעריצה, ואני, יושבות על השטיח בחדרה.
היא מראה לי את אוסף הבולים שלה.
אני בגבי למיטה, והאלבומים מונחים על הריצפה לידי.
אני מדפדפת, צמודה להנחיות ולהסברים של דנה, שותה אותם בצמא. בולים משולשים, בולים עם ציורים של חיות.
דנה גדולה ממני בשנתיים, ויש לה שיער אדום, ארוך ובוהק,
היא יודעת כל כך הרבה, ומוכנה לשתף אותי בידע הזה וב"cool" שנודף ממנה בכזאת טבעיות
( עוד בכלל לא הייתה מילה כזאת אז).
הגענו ל'אישים': מלכת אנגליה, מלכת הולנד- את אלה אני מכירה, יש לי אותם בבית.
לפתע היא מצביעה על בול של אדם עם שפם מצחיק.
בול לא מרשים במיוחד, בצבע חום דהוי. "את יודעת מי זה?" אני לא מגיבה.
"את לא יודעת?" פליאה, וקצת התנשאות בקולה. אני מיד נדרכת.
"מה את חושבת? הוא היה טוב ליהודים, או רע ליהודים?"
(שנים לפני סיסמת הבחירות המפורסמת. דנה תמיד הקדימה את זמנה).
אז אני מאמצת את מוחי התאב לרצות… וכך אומר ההיגיון הילדותי שלי:
אם האיש הזה היה רע ליהודים, לא היו עושים ממנו בול!!
חיוך ניצחון מתפשט על פני , ואני עונה: "טוב ליהודים!"
דנה מחייכת בביטול ואני מבינה שטעיתי.
"מה הוא עשה?" אני שואלת.
לא זוכרת את התשובה שקיבלתי מדנה. כל אותו הלילה לא ישנתי טוב. התהפכתי והתהפכתי.
ב-4 בבוקר בערך, אני רואה במטושטש את דודתי עירית, אמא של דנה, מבוהלת, מסתכלת עלי בריכוז.
מטפלים בי, נותנים לי לשתות.
אני עם 40 מעלות חום, פעם ראשונה ואחרונה בחיי עד כה.
בבוקר ההורים שלי מגיעים, אני עדיין קודחת. אני בת 6.
(פברואר2001)
****************************************************
כילדה חוויתי את השואה כטראומה אישית לחלוטין
(כולל סיוטי לילה, פחדים ונדודי שינה שנמשכו תקופות ארוכות במהלך שנים)
הרבה זמן לא הבנתי איך זה יכול להיות , הרי … לא הייתי שם !…
בתהליך המודעות שלי , הבנתי שבין אם אנו מאמינים בגלגול נשמות או לא,
התודעה שלנו האישית, היא במובנים רבים חלק מתודעה קולקטיבית, רחבת היקף,
וזכרונות קולקטיביים, וכמובן טראומות קולקטיביות- גם הם חלק ממנה.
תחשבו על זה.. הרי החומר הגנטי עובר מדור לדור..
בדיוק כמו שהגוף זוכר כאב רגשי מהעבר (וכך נוצרים דפוסי התנהגות)
כך הוא "זוכר" (בדי אנ איי) חוויות מתקופות אחרות וזמנים אחרים
יום הזכרון לשואה ולגבורה, ויום הזכרון לחללי מערכות ישראל, הם ימים של עצב קולקטיבי.
אני מזמינה אתכם השנה, בדיוק כפי שתרגלתם נשימה לתוך כאבים רגשיים פרטיים-
לחוש את העצב הזה במשך כמה דקות,
לנשום אותו, לשהות בו, רק במשך כמה דקות,
ולשחרר את הגוף,
מבלי להתערב עם השכל,
מבלי ללבות את העצב במחשבות ובעובדות (לפחות לא בכמה דקות האלה של הנשימה לתוך הכאב).
כשאנו מסכימים להרגיש את העצב הקולקטיבי, לחפש אותו בגוף, להתמקד בתחושה,
לנשום אותו , ולהרפות ,
אנו מרפאים את קידוד העצב בתוכנו, וכשאנו עושים זאת ביום השואה או ביום הזכרון-
כולנו יחד, מתוך התכוונות אמיתית,
אנו מסייעים לרפא את טראומת הכאב הקולקטיבית
ובכך- יוצרים פוטנציאל עוצמתי לעולם שמח, הרמוני ואוהב יותר בעתיד.
הפעם בחרתי לקיים את סדנת שלום עם גופי בשבוע שבין יום השואה ליום העצמאות,
כדי שנוכל, תוך כדי ריפוי הרגשות האישיים שלנו (ביחס לגוף, ביחס לעצמינו, ובכלל)-
גם לרפא את הרגשות הקולקטיביים שלנו כעם, שמקודדים בגוף שלנו- ברמת ה DNA
מוזמנות ומוזמנים להצטרף אלי, כל הפרטים על הסדנה כאן בקישור
עדיין לא קיבלת ממני את המדריך לשלום עם הגוף?
הירשמ/י כאן והמתנה בדרך אליך
תגיות: גוף נפש, חיבור לרגשות, רגשות, תודעה קולקטיבית
פורסם ב כללי, רגשות, תהליכי מודעות ושינוי | אין תגובות »
תגובות