בשבחה של חוסר הוודאות
נכתב על ידי galmoonz ב 23 באפריל 2016 – 14:15 -מי אוהב~ת להיות במצב של חוסר וודאות??
לא אני!!!!!
ובכל זאת, כמה מילים על חשיבותה של חוסר הוודאות:
לפני כמה שבועות יצאתי לי לטייל ביער.
זה לא דבר יוצא דופן. אני עושה את זה לא מעט,
תמיד גיחות די קצרות,
תמיד עם שתי כלבותיי,
ובשנה וחצי האחרונות לרוב גם עם תומר אהובי.
הפעם יצאתי יחסית מאוחר,
כשעה לפני השקיעה, ליער שיחסית חדש לי-
הייתי שם רק פעם אחת.
ובכן חניתי, ויצאנו לדרך, הכלבות ואנוכי.
מכיוון שזה יער חדש לי, החלטתי ללכת רק בקו אחד ישר,
לא לפנות לא ימינה ולא שמאלה.
הלכנו הלכנו, עלינו ירדנו, עצרנו לנוח ולהסתכל על הנוף,
וממש כשכבר הרגשתי שזה הרגע האחרון לחזור באור-
יצאנו לדרך חזרה.
גם בחזור הקפדתי ללכת ישר
אבל הרי דבר מוזר:
אני הולכת ולא זוכרת שראיתי בהלוך את מה שאני רואה עכשיו!
הדרך נראית לחלוטין לא מוכרת!
לא זוכרת שראיתי שלטים בהלוך…
והנה שלט
שהאינטואיציה אומרת שהוא לוקח בדיוק לאן שאני צריכה
אבל ההגיון אומר מה פתאום, הרי לא היה כאן שום שלט בהלוך.
והשמש כבר בתהליך שקיעה מואץ..
והכלבות כבר עייפות..
ואני מתחילה להילחץ.
חוזרת על עקבותיי.
פונה ימינה איפה שהלחץ מספר לי שהייתי צריכה לפנות קודם..
הלחץ גם מספר שאולי בלי לשים לב בכל זאת פניתי איפהשהוא בהלוך בלי לשים לב..
מן הון להון
אני בשטח בלתי מוכר בעליל.
מבקשת את עזרת ההדרכה שלי, בורא כל שישנו.
הרי לא ייתכן שלא אמצא דרך לחזור לאוטו.
אז יאללה. מתחברת לגלי תטא מבקשת עזרה. עכשיו. תודה.
שומעת אנשים מרחוק. הולכת לכיוון.
בא לי לבכות אבל שואלת בנונשלנטיות אם הם יודעים איפה החניון הגדול (חניתי מולו)
מנחים אותי בכיוון הפוך למה שחשבתי. הולכת. לא מוצאת. חוזרת.
הבטריה בסלולארי מסמנת שגם לה נגמר הכוח.
מקליטה הודעה לתומר:
"ממי אני אוטוטו מגיעה לאוטו ויוצאת הביתה,
נגמרת הבטריה אבל הכל בסדר, לא לדאוג".
הרי ממילא הוא לא יוכל לעשות כלום אז לפחות שיהיה רגוע.
שניה ורבע אחרי ההקלטה משום מקום מופיע גבר.
אני אומרת לו שהלכתי לאיבוד.
שואל איפה חניתי, איך נראה הרכב.
מסבירה, והוא מוסיף פרטים לתיאור!
מסתבר שהוא ממש זוכר את הרכב שלי ! (איזה מזל שחניתי מול החניון ולא בתוכו.)
אגב, כמה זה חשוב לציין שהגבר הוא ערבי?
לא כי לרגע , ממש לשבריר שניה קטן,
היה בי קול שאמר שאני לבד ביער עם גבר זר וערבי ושזה לא מצב בטוח.
איזה מזל שרק לשניה.
כי בפועל, האיש היקר הזה הסביר לי בדיוק איך להגיע לרכב שלי,
ולא פעם אחת,
פעמיים!
בפעם הראשונה הלכתי לכיוון שהסביר,
וחזרתי, מתעלה מעל המבוכה שבחוסר האונים.
בפעם השניה הוא גם בא איתי חלק מהדרך
(תוך שהוא עוזב לרגע את אישתו ,
שהיתה שם לא רחוק, מסתבר- לבדה ביער)
הוא בא איתי כדי שאכן אלך בכיוון שהוא אמר בלי להתבלבל מהלחץ.
מה אומר ומה אגיד…
מעולם לא שמחתי לראות את הרכב שלי
כמו באותם רגעים בהם נפגשנו שוב.
אושר מהול בעצב. הקלה מהולה בפאדיחה.
איך זה קרה לי בכלל??
ואיך זה ייתכן שבנאדם יכול ללכת לאיבוד ביער,
חצי קילומטר מהאוטו שלו??
הרי פעם לא היה ווייז, לא היה אפילו חשמל.
ללא ספק היינו כל כך הרבה יותר עירניים, הרבה יותר מתמצאים.
ואני, הרי יש לי חושים אינטואיטיביים מפותחים,
אבל הלחץ והדאגה (חושך, קור, שתי כלבותיי המבוגרות איתי…)
יצרו מצב של ספק.
פשוט לא הקשבתי להם, והסתבכתי עוד יותר.
מצד שני- הרגשה שאכן יש לי הדרכה,
שלא לומר שמירה קפדנית.
תחושת הודיה עמוקה.
מותר לי להרגיש חופשיה.
כשאני עושה שטות יש מי שיעזור ויחזיר אותי הביתה.
*
יומיים אחכ
אני באוטו, חוזרת הביתה מאזור עירוני לא מוכר
מחליטה הפעם לא להשתמש בווייז
מה יש?
ללכת קצת לאיבוד, זה לא כל כך נורא!
בעיקר כשזה באור, בתוך האוטו ועם סוללה מלאה בסלולארי..
נכון, זה לקח קח קצת יותר זמן, אבל הגעתי
ועל הדרך- (תרתיי משמע)
הרגשתי שפיתחתי את כישורי ההתמצאות שלי.
הרי זה ידוע שיכולות שאנחנו לא עושים בהן שימוש- מתנוונות.
ככה התנוונה בנו היכולת לזכור מספרי טלפון ,
ככה התנוונה היכולת לחשב תרגילי חישוב פשוטים,
וכך נעלם לו חוש ההתמצאות הטבעי שלנו,
כי אנחנו כל הזמן צמודים לווייז/ לג'יפיאס.
מה עוד נעלם כשאנו מאבדים היכולת להכיל "ללכת לאיבוד" לרגע ?
(גם כשזה כלל וכלל לא מסוכן)
ובכן אני מוצאת שכיום, לרובנו,
רוב הזמן, יש אפס יכולת להכיל מצבים של חוסר וודאות.
הנושאים משתנים,
אבל בגדול , במצב של חוסר וודאות,
הדיאלוג הפנימי שלנו (גם שלי, אגב) נשמע ככה:
"מה יהיה? מה לעשות? מתי לעשות? איך לעשות?
לעשות או לחכות?
אאאאהההההההה!!!"
וזה נכון שחוסר וודאות זה מצב לא נוח בלשון המעטה
זה מפחיד להיות באי וודאות!
אבל כדי לצאת מהמקום הבטוח והמוכר,
להרחיב את גבולותינו הפנימיים והחיצוניים, ולגדול
אנחנו מוכרחות~ים מידי פעם לצאת מהמוכר והידוע,
וללכת לטייל ביערות (וערים ושדות וכו) פחות מוכרים.
במובן המטאפורי כמובן.
ואז, אם אין לנו יכולת כלשהי להכיל אי וודאות,
אנחנו נימנע,
או ניסוג,
ונסמוך פחות על עצמינו
ועל האינטואיציות שלנו.
אז הרשו לי לשאת תפילה קטנה,
עבור עצמי ועבור כל מי שזה מדבר אליו~אליה:
שנסכים לפעמים קצת ללכת לאיבוד..
לסמוך ולדעת
שאנחנו אף פעם לא לבד, לא באמת.
להאמין
שגם אם אין לנו תשובה כרגע, התשובה בוא תבוא,
והיא תהיה נעימה לנו.
להאמין
שגם אם אנחנו לא רואות~ים את הפתרון כרגע
הפתרון יציג את עצמו בזמן המדוייק.
שנדע לפעול (!!!) (ההיפך מלהימנע)
גם כשאין וודאות מלאה,
לעשות (!!!)
למרות שאין ידיעה ברורה אם זה יצליח,
ולהיות בסקרנות
כלפי עצם החוויה וההתנסות.
אמן
פורסם ב כללי | אין תגובות »
תגובות