בריאה בתנועה

אהבה עצמית ועמידה ביעדים (פוסט יום הולדת)

נכתב על ידי galmoonz ב 17 בספטמבר 2016 – 11:01 -

לכל יום הולדת יש תקופת טרום יום הולדת, ואצלי זו בדרך כלל תקופה לא פשוטה.
ביום ההולדת עצמו אני כבר שמחה ומאושרת מעצם קיומי
(כך היה גם הפעם חגגתי לפני ארבעה ימים והיה יום מרגש ומאושר ביותר!) ,

אבל כשבוע-שבועיים לפני כל יום הולדת,
קול מוכר וידוע בתוכי מרים ראשו ושואל:
"איפה אני ביחס ל א~נשים אחרים בגילי?"
"האם עמדתי ביעדים שלי? האם הספקתי מה שרציתי? לפחות את מה שחשוב??"
אם התשובה היא כן- אחלה, חגיגה!
אבל אם התשובה היא לא… אללה יוסטור ולהקתו.

 

במינונים משתנים, הקול הזה קיים בי (ובהרבה א~נשים) כל השנה,
ומקורו בילדות המוקדמת.
ככה חונכתי. מקל וגזר. "עשית שיעורים? מעולה. לא עשית? לא!! זה לא טוב!!!!"
רובנו התחנכנו כך, וחלקנו הגדול מחנכים את ילדינו (ואת עצמינו) ככה עד היום.
זה לא פלא.
אנחנו בטוחים שזה מה שהעולם מצפה מאיתנו
ומנסים לחנך את עצמנו ואת ילדינו כדי "להתאים לעולם" שם בחוץ:

כתינוקות, אנחנו נמדדים ונשקלים ומוערכים לפי הספקים
כבר מימי חיינו הראשונים.
מצופה מאיתנו לעמוד ביעדים
(לאכול כמות מסויימת, לישון זמן מסויים, לעשות צרכים בזמנים מדודים,
לעלות במשקל בקצב מסויים , להתפתח לפי עקומות סטטיסטיות מפורטות:
להתהפך, להתיישב , להתחיל ללכת, להתחיל לדבר וכו מן צ'ק ליסט
יומיומי/שבועי/שנתי שכזה של יעדים ותפוקות.

 

זה ממשיך בבגרות ( "עד גל 21 תגיע לירח")
"הגעת לגיל 25 (20? 16? ) ואת~ה עדיין בתול~ה??" אופס
"הגעת לגיל 35 (30? 25?) ולא התחתנת?"אופס
"הגעת לגיל 40 (35? 30? 25??) ואין לך ילדים?" אופס
"ש לך רק ילד אחד? רק שני ילדים? רק שלושה?" אופס
"עדיין לא היית בחו"ל?" אופס
"את~ה עדיין במינוס?" אופס

 

עד גיל מסויים אנחנו אמורים לעשות כך וכך כסף , לצבור כך וכך נכסים,
כך וכך חברים, כך וכך לייקים בפייסבוק (?), כך וכך חוויות..
ואני לא רוצה להתחיל בכלל לדבר על המשקל ה"נכון", תווי הפנים ה"נכונים" וכו

 

אני שואלת את עצמי: האם באמת החיים הם אוסף של משימות ויעדים?

 

האם באמת שווה לנו להעריך (ולאהוב) את עצמנו על פי הסקאלה הזאת?
או אולי זה פשוט שריד אומלל של המהפכה התעשייתית,
בה ערכם של אנשים נמדד לפי התפוקה שהם ייצרו במפעלים,
והתקופה הפיאודלית שבה ההישרדות של אדם הייתה תלויה בכמות
התבואה שסיפק לאדונו.
(מזל שהיום זה כבר ממששש לא ככה! עאלק)
יותר מאוחר בתי הספר פותחו לפי מודל המפעלים, כך גם בתי החולים,
ומתישהו התפיסה הזאת חדרה גם לתחומים האינטימיים ביותר של חיינו הפרטיים!
הפנמנו את המדדים ואנחנו מודדים את עצמנו. כמה יעיל כמה נעים.

 

מי מרוויח מהתפיסה הזאת של סטטיסטיקות למדידת פרודוקטיביות,
התפתחות תקינה ועמידה ביעדים?
האם ההשוואה לאחרים והביקורת העצמית
כשאנחנו לא עומדים ברשימת המטלות והגשמת החלומות של חיינו -
אכן משרתת אותנו?
ואיפה עובר הגבול??

 

אני מסכימה שזה חשוב להציב מטרות, לחלום,
לקבל השראה מהסביבה ולמשוך את עצמנו קדימה,
זה כיף גדול להגשים תכניות ושאיפות,
לעמוד ביעדים שהצבנו לעצמנו, בעבודה ובחיים הפרטיים כאחד.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

השאלה היא האם הקול ההשוואתי הביקורתי המודד שהפנמנו
יכול אי פעם לבוא על סיפוקו ולהיות מרוצה?
(ולכמה זמן??)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ ~

 

השנה לא עמדתי בכל הציפיות שלי ממני.
עדיין לא הגשמתי חלק מהיעדים שהצבתי לי
(בפרט חלום אחד ספציפי מאוד: חלום ההריון והאמהות.)
לכאורה זו הזדמנות נפלאה להלקאה עצמית ולגרימת המון כאב לעצמי,
אבל יש לי אופציה נוספת!

 

זו הזדמנות פז עבורי לתרגל אהבה עצמית שאינה תלויה ברשימת משימות ומטלות,
שאינה תלויה בעמידה ביעדים ובהספקים,
שאפילו אינה תלויה בהגשמת החלומות הכי עמוקים שלי!
זו הזדמנות מדהימה עבורי לאהוב את עצמי, ממש ללא תלות בשום דבר.

 

הילדה הפנימית שבי (ובכולנו)
ראויה לאהבה גם אם לא הספיקה להכין שיעורי בית,
גם אם נכשלה במבחן,
ואפילו אם "נשארה כיתה"!
אני ראויה לשמוח בי ולהיות גאה בי גם אם עדיין לא הגעתי לירח…

 

לאהוב את עצמנו ולהיות גאים בנו בלי תנאים מוקדמים
לא יגרום לנו לוותר על הגשמת חלומות, שאיפות ועמידה ביעדים.
אם כבר-
זה ייתן לנו הרבה יותר כוח ומשאבי נפש להמשיך להאמין בעצמינו
ולפעול בכיוון שחשוב לנו.

לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו, בדיוק במקום שבו אנו נמצאים ברגע זה,
מעבר לפן האישי-
מקדם אותנו גם כחברה ויוצר עולם טוב יותר עבור כולנו.
קבלה עצמית היא ממש צעד אקטיביסטי בעייני. אקטיביזם של אהבה.

 

כל יום הוא יום הולדת
כל יום הוא הזדמנות לאהוב אותנו ללא תנאי.
אז…שיהיה לכולנו (גם היום) יום הולדת שמח
יום של אהבה

 

 

 

פורסם ב כללי | תגובה אחת »