בריאה בתנועה

חיבור לשליחות- שחרור הקול המושתק

נכתב על ידי galmoonz ב 12 באוגוסט 2018 – 1:16 -

הפוסטים הבאים פורסמו לראשונה בפרופיל האישי שלי בפייסבוק.
חשוב לי להעלות אותם גם לכאן כדי לעורר השראה במי שיכול~ה להיתרם מכך:

 

4.7.18

אתמול בערב עשיתי צעד ענק החוצה מה"ארון" הפרטי שלי.
הזמנתי לביתי נשים שאני אוהבת ואוהבות אותי, וסיפרתי להן את הסיפור שלי, כולו , בלי צנזורה.
כמה פחדתי לפני? רק אלוהימה יודעת.
היה מדהים.
ארבע וחצי שעות אחרי שסיימנו לא נרדמתי.. צמרמורות בגוף.. ויחד עם זאת מן שלווה מושלמת כזאת.

אין דבר בעולם הזה שמשתווה ללהגיד את האמת. את כולה. בלי פחד. כלומר עם המון פחד.. אבל גם עם אומץ, והתרגשות.
אין דבר בעולם הזה שמשתווה ללהגיד את האמת ולקבל הדהוד ממי שהקשיב- שזה בסדר.
שהאמת מספיק יפה
ומספיק טובה
וכבר לא צריך להסתתר.

3 ביולי 2018, אזכור אותך תמיד כיום הראשון של חיי החדשים.
אני מאושרת כל כך!!
ויודעת שזו רק ההתחלה .

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

28.7.18

גם השבוע הגיעו לכאן נשים יקרות וסיפרתי להן את סיפורי המלא,
כולל הסוד שניהל אותי כל חיי: האלימות וההתעללות הרגשית שספגתי בילדותי.
שוב היה ערב עוצמתי ומשמעותי, מלא באהבה בריפוי ובתובנות.
התהליך הזה, של חשיפת הסיפור בהדרגה,
מלווה אצלי בכל מיני שינויים גם ברמה הפיסית,
ועכשיו תוך כדי מתיחות קלטתי עוד שינוי בגוף:
חוסר איזון מסויים בשרירי האגן, שתמיד היה לי, התאזן משמעותית!
צד ימין , שהיה ממש מכווץ ונעול יחסית לצד שמאל- סוף סוף הרפה!
האגן … נפתח…
וגם הגב מרגיש יותר זקוף ונוכח.
מדהים! האמת מאזנת.
תודה תודה תודה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

6.8.2018

בחצות הלילה אני מעזה לקלף עוד שיכבה.
מה את אומרת בטן? אני מתהפכת אבל מוכנה.
מה אתה אומר לב? אני רגוע ובשל.
מה אתה אומר ראש? אני פוחד, אבל מודה שמבחינתי אף פעם אין זמן מתאים, ולעולם גם לא יהיה.
מה את אומרת ילדה? אני פוחדת אבל מתרגשת ומאמינה

אזהרת טריגר: אלימות במשפחה.
הנה זה בא:
.
.
.

האלימות הרגשית שספגתי בילדותי (ולמעשה כל חיי) היתה מצד אימי.
זה הסוד.
כתבתי את זה והתקרה לא נפלה.
זה סוד כל כך נורא, שכילדה הסתרתי אותו אפילו מעצמי .
אח"כ הייתי עם הסוד לגמרי לבד כנערה וכבחורה צעירה.
בדיעבד נודע לי שחברות ילדותי הטובות ביותר קלטו רמזים,
אבל בפועל, הסתרתי ככל יכולתי גם מהן.
בגיל 23 הלכתי לפסיכולוגית (כדי לטפל בחרדת הבחינות שלי באוניברסיטה)
ושם התחלתי להבין אט אט שלאמא שלי יש ככל הנראה הפרעת אישיות גבולית לא מטופלת, ושאני ילדה מוכה .
בגיל 30, כשחוויתי את ההארה לגבי יחסיי עם גופי ועשיתי איתו שלום,
התחלתי סוף סוף להפנים, שהאלימות של אימי כלפיי היא *לא* באשמתי.
בערך בגיל 32 סלחתי לאמא שלי לראשונה.
בגיל 42, אחרי מאות טיפולים הרגשתי שזהו, שיניתי את התודעה שלי.
הרגשתי בטוחה סוף סוף להביא ילדים לעולם,
כי האמנתי לעצמי , סוף סוף, שלא אהיה כמו אמא שלי,
ולא אתעלל בילדיי.
אבל אז חזרנו מירח הדבש, וביליתי בבית חולים עשרה ימים,
עם נפיחות לא מוסברת בצוואר. (צ'אקרת הגרון. אהמ אהמ)

משהו קרה לי שם בבית החולים.
הבנתי היטב שהגיע הזמן לספר את הסיפור המושתק,
ואיתו להוציא לאור את הידע האינטואיטיבי (והמעשי) שיש לי על הצד האפל של יחסי הורים וילדים,
ושל יחסי אמהות ובנות בפרט,
ועל איך ליצור שם ריפוי.

ידעתי שהגיע הזמן, אבל פשוט לא יכולתי.
(מי אני שאדבר על יחסי הורים וילדים אם אין לי ילדים?)
מצד שני לא יכולתי להמשיך בחיי כאילו הכל כרגיל.
ניסיתי, אבל זה לא הרגיש אותנטי.
בינתיים ההריון המיוחל לא הגיע.
דיברתי עם הגוף שלי, הוא התחנן להריון, אבל לא היה מסוגל לייצר אותו.
דיברתי עם הילדה הפנימית, היא אמרה לי:
"התקדמת המון. ריפאת הרבה אלימות בתוכך.
הפכת למרפאה, עזרת להרבה א~נשים.
אבל בינתיים פתחת פער גדול מידי ביני לבינך.
אם את רוצה להמשיך קדימה, תצטרכי לבוא לקחת אותי מהגיהנום שאני (הילדה הפנימית) עדיין חיה בו:
גיהנום האלימות וההשתקה."

זום אאוט:
אלימות במשפחה (מכל סוג) היא עדיין טאבו בעולם שלנו.
אלימות של אמהות כלפיי ילדיהן, וכלפי בנותיהן בפרט, על אחת כמה וכמה.
אלימות אמהית היא אולי הנושא הכי מושתק בחברה הפתוחה והליבראלית שאנחנו חיים בה.
"אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא"
"אמא יש רק אחת"
זה נכון. לפחות *ברוב* המקרים.

פחדתי לספר!!!
רציתי מאוד, ניסיתי בכל דרך שהכרתי,
אבל קול עמוק בתוכי לחש ברעש:
זה אסור!!!!!
זה אסור כי אמא תיפגע!!
איזו מן בת אני??
את הכביסה המלוכלכת צריך לכבס בבית!! (מקסימום- בחדר הטיפולים)
וגם…
*אני* אפגע!!
העסק שלי ייתמוטט!!
(איזו מן "מאסטרית" אני, ש"מלכלכת" על אמא שלה?
מי תבוא אלי לסדנאות? לטיפולים? … מי תזמין אותי לחולל שמחה???)
ינדו אותי!!!!!
יקיעו אותי מהחברה!!

הקול הפנימי הופיע גם בדמותן~ם של א~נשים טובות~ים
שיעצו לי בשיא הרצינות לחכות למותה של אימי ורק אז לצאת עם הסיפור.
אבל אני מאחלת לאימי חיים ארוכים וטובים!!
ומצד שני, הרגשתי שהגוף שלי פשוט לא מוכן ולא מסוגל להחזיק את הסוד הזה יותר!!
לא ידעתי מה לעשות.

עברו שנתיים נוספות עד שהבנתי שאני סובלת מפוסט טראומה מורכבת.
קופסא שחורה של רגשות,
שעל אף כ-ל הדרך הארוכה שעשיתי, עדיין לא היתה לי שום נגישות אמיתית אליהם.
יכולתי לזכור, מנטלית, שכילדה פחדתי מאמי פחד מוות, שחשתי חרדה ממנה, חוסר אונים, זעם, שנאה,
אבל לא יכולתי להתחבר *פיסית* לרגשות הללו.
בכל פעם שכמעט נגעתי בהם (בתהליך הטיפולי שעברתי) – התנתקתי. איבדתי פוקוס.
כשאי אפשר להרגיש את הרגש הכלוא, פיסית, כשהוא נשאר ברמה המנטלית- אי אפשר לרפא אותו. ידעתי את זה.

הרגשתי שאני שוקעת, מתרחקת,
שמחת החיים נעלמה. כאילו חזרתי להיות הילדה האבודה שהייתי.
באופן מוזר המאסטרית בתוכי לא הושפעה כלל מהמשבר.
כשעבדתי- הרגשתי נפלא! הרגשתי שהיכולות שלי אפילו משתכללות ומשתדרגות,
אבל כשלא- הרגשתי חוסר טעם וחוסר חיבור לחיים.

לפני כשנה הבנתי שאני צריכה להחליט אם אני רוצה לחיות,
או למות עם הסוד.
להמשיך להסתיר ו"להגן" על אמא (האם זה באמת מגן עליה? לא ולא )-
ולמות מבפנים
(ואולי גם למות באמת, כי כבר שמעתי בתוכי חזק מאי פעם את הקול שלא רוצה לחיות),
או לחיות,
לחיות ולספר,
ולהסתכן בלאבד את כ-ל מה שיש לי,
אבל אולי
אולי
להרוויח את עצמי ואת הריפוי שלי.

חשוב לי להגיד:
אמא שלי *לא* אשמה באלימות שלה כלפיי!
זה כמובן לא מצדיק את מעשיה והתנהגותה,
אבל זו עובדה.
היא לא אשמה.
היא בעצמה חוותה אלימות כילדה (בנסיבות אחרות לחלוטין)
היא עצמה ככל הנראה בפוסט טראומה מורכבת,
ואני מאמינה שאם זה לא היה נחשב כזאת בושה בעיניה,
ואם היא לא היתה מרגישה שהיא צריכה להסתיר את זה (אפילו מעצמה),
אולי היא היתה מקבלת עזרה,
ואולי הסבל שלה, שלי, ושל כל המשפחה – היה נמנע.

אבל כדי להירפא מהטראומה,
הייתי צריכה לבחור *בי*, באופן מלא,
ולשחרר *לגמרי* את האחריות שלקחתי על אמא שלי.

החדשות הטובות:
לפני כחודשיים החלמתי מהפוסט טראומה.

אחרי שהחלמתי
אני מבינה:
הדרך הכי בטוחה *להמשיך ולקיים* שושלת של אלימות, היא באמצעות אלם/אילמות.
למעשה אלם והשתקה *מקדמים* אלימות.
אני רוצה להפסיק את האלימות.
אני רוצה ליצור שושלת חדשה.

בתהליך ההחלמה שלי מהפוסט טראומה גיליתי שהעשייה שלי *מאז ומעולם*
היתה קשורה בריפוי טראומות של אלימות! (רגשית, מינית, מנטלית, פיסית).
זו היתה השליחות שלי מאז ומעולם:
ללמד נשים (ופה ושם גם גברים) ליצור דמות אם (או אב) פנימית חלופית לילד~ה הפנימי~ת :
דמות אם/אב שיודעת להכיל, לחזק, לאהוב, לחמול, לקבל – ללא תנאי.
דמות אם/אב פנימית שלא מתפוגגת (או הופכת אלימה או ביקורתית) כשקשה או רע.

בתהליך ההחלמה הבנתי שלמעשה בכל ה 15 שנים האחרונות התמסרתי לשליחות שלי,
אבל מבלי לקרוא לילד~ה בשמה.

אחרי שהחלמתי אני סוף סוף מוכנה להתמסר לשליחות בכל ליבי, ולהגיד במפורש:
אני עוזרת לנשים שותקות שחוו אלימות –
להירפא, להפסיק את האלימות העצמית, לצאת מה"מקלט" הפנימי,
ולחיות בלי פחד, במלוא העוצמה.

אני רוצה להגיד היום לראשונה בקול גדול:
השתקה של אלימות היא אלימות בפני עצמה.
אלם- הוא סוג של אלימות עצמית.
מפלצות גדלות בחושך.
את המפלצת הזאת גידלתי מספיק שנים,
ומבחינתי- זה חייב להיפסק עכשיו.

מבחינתי, לספר את הסיפור המלא שלי ללא צנזורה,
הוא צעד עצום של ריפוי (עבורי ועבור אחרות~ים),
הוא צעד של של *הפסקת* הקורבנות שלי,
צעד של שחרור מבושה, מפחד, מאשמה,
צעד של חמלה (כלפי עצמי וכלפי אימי),
צעד של אמון בעצמי, בחיים, באלוהים,
צעד של לקיחת אחריות מלאה,
צעד של יציאה לחופשי,
צעד של תקווה,
צעד של אהבה טהורה.

תודה על ההקשבה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

באהבה ענקית,

גל

פורסם ב כללי | תגובה אחת »