בריאה בתנועה

אחרי כל הקולולולוייי והחגיגות ,
ביום כיפור שמעתי בתוכי את הקול המכאיב:
"עברה עוד שנה ועדיין אין לי ילדים"
"עברה עוד שנה ואני עדיין במינוס"
"עברה עוד שנה והספר שלי טרם ראה אור"
ועוד ועוד טענות ומענות כלפי עצמי
רשימות ארוכות של מה שעדיין לא הגשמתי.
הפער הזה בין התכנון להגשמה בפועל העלה בי הרבה כאב,
בושה, יאוש וספק .

אבל לא ברחתי.
אפילו לא התווכחתי.
הסכמתי להרגיש, לכאוב, להתבייש, להתייאש…
וכשהגל הזה עבר, נזכרתי:

השנה למדתי לאהוב את עצמי גם בלי "וי" על הגשמות ויעדים,
השנה גיליתי שיש לי ערך גם בימים בהם אני לא מביאה באופן ישיר תועלת לאחרים,
השנה למדתי לפעול מתוך רצון טהור ונביעה פנימית, בלי לאנוס אותי או לאיים עלי בעונשים,
השנה למדתי להיות נוכחת בגופי, ומחוברת לעצמי גם כשצפים בי השדים הכי מפחידים.

השנה למדתי לא לנטוש את הילדה הפנימית (ואותי) גם כשמאוד מאוד סוער,
השנה הוצאתי סוף סוף לאור את הסוד שכל כך פחדתי לספר (!!!!!)
הייתי המון בטבע, למדתי קדרוּת, חזרתי לצייר,
השנה הפכתי לחברתי הטובה ביותר.

השנה עשיתי שלום עם *עצמי*
השנה למדתי להנות מעצם קיומי.

אמנם לא קטפתי המון פירות, ולא טיפסתי אל צמרות העצים,
אבל בהחלט טיפלתי בקרקע ובשורשים,
וגם זה חלק מהחוויה הזאת שאנו קוראים לה חיים.

ואת~ה:
בין אם כבשת פסגות בשנה החולפת
או עצרת לריפוי ומנוחה
בין אם צללת ביאוש לתהום האוקיינוס
או נסקת אל על עם הרוח בשמחה
גם השנה הזאת חווית את חייך
בזה אני לגמרי אני בטוחה

באהבה

גל