בריאה בתנועה

שתי סיבות:

סיבה ראשונה: 
כשילדה חווה פגיעה מאחד ההורים או שניהם,
היא חייבת להצדיק את הפגיעה
כי אם אמא טועה,
והיא כל מה שיש לי,
אז על מי אסמוך???

פחות מפחיד להמשיך לסמוך על הורה פוגע,
להצדיק את הפגיעה,
ולקבל עלי את האשמה,
מאשר לחיות בעולם שאין בו אף אחד לסמוך עליו,
ואז- אני לגמרי לבד.

סיבה שניה וקריטית יותר:
חווית התעללות כרוכה בתחושה של חוסר אונים.
תחושת חוסר אונים מוחלטת ותמידית-
היא חוויה בלתי נסבלת!!!
(לא רק עבור ילדים, ולא רק מול הורים)

מה הפתרון?
התודעה מחליפה (באופן לא מודע) 
את תחושת חוסר האונים 
בתחושת שליטה.

כשאני מאשימה את עצמי:
אני אחראית למה שקרה= זה בשליטתי!
אני אומנם אשמה,
וזו תחושה נוראית,
אבל אני לפחות כבר לא חסרת אונים.

חוסר האונים (אימפוטנציה) 
הופך לאחריות כוללת על המצב (אומני-פוטנציה)

אני *גרמתי* לאמא/אבא לפגוע בי=
אני כל יכולה=
אני אחראית על כל העולם (ואחותו)

כמה עוצמה יש בתחושת הכוח (השקרית) הזאת!!

איזו עסקה מפוקפקת
אבל בילדות- היא עוזרת לנו לשרוד!

הריפוי מגיע 
כשאנו לומדות~ים את גבולות האחריות שלנו על הורינו (ועל העולם)
ואת גבולות השליטה 
מתאבלות על האובדן
ומשחררות את האשמה

באהבה