בריאה בתנועה

אמא, אבא, אח,
יושבים ואוכלים במטבח.
לא רחוק משם יושבת נערה בחדרה,
שומעת את הדיבורים, הצחוק, קרקושי הצלחות והסכו"ם.
הקולות האלה פוצעים את ליבה.
היא מרגישה דחויה ומיותרת בעומק הווייתה.
היא רעבה מאוד,
אבל קיבלה עונש:
ללכת לישון בלי ארוחת ערב.
סיבת העונש:
היא העזה לרגע להיות חופשיה,
ולא להיות במאה אחוז נתונה לשליטה.
(אולי איחרה לחזור הביתה?
אולי איחרה לרחוץ כלים או לקפל כביסה?
אולי אמא השתוללה והיא העזה לצעוק בחזרה?)

עכשיו אמא שלה דורשת שתתנצל
והיא (הנערה) לא מסכימה.

היא רעבה,
אבל איזשהו כוח נעלם בתוכה,
לא מרשה לה להתנצל על משהו שעשתה בתום לב
ובלי שום כוונה רעה.
יותר מכך:
היא מצטערת שאמא נפגעה,
אבל לא מסוגלת להתנצל רק כי מכריחים אותה.
אולי היתה מתנצלת
אם היתה לה זכות בחירה.
היא רעבה ופגועה
אבל מרגישה מושפלת
ולא מסוגלת לבלוע את גאוותה.
כניעה להתנצלות הכפויה,
מרגישה לה כמו בגידה בעצמה.

למה היא לא יוצאת מהבית
והולכת לאכול במקום אחר?
היא *בכלל לא* מעלה אופציה כזאת בדעתה.
מגיל צעיר מאוד
בכל הפעמים שהעזה לרגע לגלות עצמאות וחופש פנימי-
היא נענשה כל כך בחומרה,
שעכשיו,
כבר לא צריך הרבה כדי שהפחד ישתק אותה.
הערב איבדה את זכותה להזנה.
היא יודעת ומבינה,
אם תברח
ותתנער מהכבלים
ותמרוד לחלוטין בעונש שקיבלה-
היא עלולה לאבד גם את ביתה ומשפחתה.
בשם הצורך בשייכות ובבטחון (אפילו רק לכאורה)
היא חונקת את עוצמתה.

היא מלאה בזעם
אך באין כתובת אחרת, היא מפנה אותו כלפיי גופה וכלפיי עצמה:
"גם ככה אני שמנה."

אלימות כלפיי הגוף היא במקרים רבים סובלימציה:
את הכעס שאין לנו רשות או יכולת להפנות כלפיי חוץ-
אנחנו מפנים פנימה כלפיי עצמנו או גופנו.
אלימות רגשית במשפחה, היא אלימות לכל דבר,
אלימות חמקמקה וסמויה.

בתהליך הריפוי הילדה תילמד:
להכיל את כעסה, להקשיב לו, לתת לו ביטוי,
מבלי לפגוע בעצמה.
להכיר ולתקשר את צרכיה, 
לפרוש מחדש את כנפיה
להתחבר מחדש לעוצמה שבה
ולהתיידד עם גופה

באהבה