בריאה בתנועה

הסברתי לה: נכון שאני עומדת על במות בערך כל חיי,
ונכון שכשאני ב"תפקיד" (כלומר: מחוללת שמחה, או מלמדת, או מנחה סדנה)
אז אין לי שום בעיה לדבר (וגם לנוע/לרקוד) מול קהל,
אבל למעשה כבר שנים רבות אני רוצה לקיים הרצאות משלי על נושאים שחשובים לי
(למשל: יחסי הורים וילדים, אלימות במשפחה, ועוד)
ואני פשוט מתה מפחד!!! לא מסוגלת בכלל לדמיין את זה!!
אז כנראה שבכל זאת יש לי פחד קהל!!

לא לקח לאשה החכמה הזאת הרבה זמן לקלוט אותי.
אחרי שתי פגישות ורבע היא אמרה לי:

"גל,
אין לך פחד קהל"

היא הבינה
שאני פשוט פוחדת עד עמקי נשמתי לדבר על הנושאים הספציפיים  **האלה**!!
היא גם ניבאה – שאדבר עליהם מוקדם מהצפוי.
(בהזדמנות חגיגית זו: תודה רבה לך עדי ארנון! מומלצת בחום!)

שנים בעברי הרחוק קראתי לעצמי "דחיינית"
(ובעוד שמות )

גם כשכבר הבנתי שזו לא דחיינות, אלא פחד,
לא יכולתי להצביע בדיוק על הפחד האמיתי
והמצאתי לעצמי פחד קהל,
כשבדיעבד:
היתה שם בסך הכל ילדה פנימית מבוהלת עד עמקי נשמתה
שרצתה מאוד, וגם פחדה מאוד, לספר סוד
(והיו לה סיבות ממש טובות!)

שנה וחצי אח"כ,
כשהריפוי שלי התרחש
והילדה הפנימית קיבלה את המענה המדוייק ל*צרכיה*
נבעה ממני בפשטות רבה ההרצאה צל על הירח,
שחשבתי שייקח לי ש נ י ם להוציא לפועל (אם בכלל)
ולפני כמה חודשים,
נולדה, בפשטות רבה אף יותר, הרצאה אחות: הילדה הפנימית ואני

בבגרותנו למדנו להתנהל עם עצמינו בעולם
דרך כוחנות ושליטה.
אבל זה הרסני עבורנו,
במיוחד כשאנחנו רוצות ורוצים להגשים את חלומותינו.
או במילים אחרות:
מבחינת הילדה הפנימית:
אין דחיינות בעולם כלל!!! (יש לנו צרכים שהתעלמנו מהם, והם מבקשים מענה)
כשמדובר בילדה הפנימית: (כמו גם עם ילדינו הביולוגיים, אם יש לנו)
מה שלא הולך בכוח- הולך בקלות! (בהקשבה, בשיתוף פעולה, ומתוך נביעה טבעית)
כדי ללמוד להתנהל בעולם מחדש
מתוך חיבור לעצמנו
מתוך הקשבה לצרכינו
ומתוך שמחה קיומית
עלינו להתחבר מחדש אל ילדתנו הפנימית.

(נכתב בלשון אשה אך רלוונטי לכל המגדרים)

באהבה