בריאה בתנועה

למה כעס חשוב בתהליך ריפוי פוסט טראומה מורכבת

נכתב על ידי galmoonz ב 12 ביוני 2019 – 22:37 -

ילדים שגדלים בצל התעללות הורית
לא מקבלים הזדמנות לעבד את הכעס והכאב *בעודם ילדים*.
זה אחד החלקים המהותיים בפגיעה.
רגשות שלא עובדו, נכלאו בגוף,
ובהעדר מוצא אחר הם מופנים *פנימה*
והופכים לדפוסים של הרס עצמי,
בין השאר מתוך הזדהות (לא מודעת!) עם ההורה התוקף/המזניח/המתעלל.

בטווח הארוך: המשך האלימות הפנימית מייצר מוות איטי:
דכאון, חרדות, קושי עצום במערכות יחסים,
קשיים כלכליים (לפעמים תלות כלכלית בהורה המתעלל),
מחלות קשות (פיסיות ו/או נפשיות),
הימנעות מהחיים,
לפעמים גם אובדנות.

בישראל באופן כללי הורים נחשבים קדושים, כאקסיומה.
אמהות- על אחת כמה וכמה.

לאלה מאיתנו שחוו ילדות נורמלית-
קשה מאוד (עד בלתי אפשרי) לתאר לעצמנו ילדות אחרת,
שיש בה אלימות, התעללות, גילוי עריות (מיני/רגשי/פיסי).
וזה אומר שלרוב
ביטוי פומבי של הכאב או הכעס,
מצד נפגעי האלימות ההורית
(על מה שקרה בעבר או אפילו על דברים שממשיכים להתרחש בהווה)
עלול לעורר תגובות אוטומטיות שיפוטיות וביקורתיות גם מצד הקרובים להם ביותר,
ואפילו מצד מטפלים:
"אבל הם עשו כמיטב יכולתם"
"הם עדיין ההורים שלך"
והכי גרוע:
"הכעס הזה לא עושה *לך* טוב. שחררי, תסלחי, זה מה שירפא אותך"
זו האשליה של האדם המואר-
כביכול יש יעד של סליחה וחמלה שצריך להגיע אליו, איזשהו הפי אנד מרגש,
שאם נפגע ההתעללות ההורית יתאמץ מספיק- הוא ירפא את הוריו, ישקם את היחסים איתם
ויוציא את עצמו לחופשי אל עבר עתיד מזהיר.

ההורים עשו כמיטב יכולתם, זה נכון מאוד!
אין ספק שהונעו מאהבה (לפי מיטב הבנתם מהי אהבה),
רק לשלפעמים אהבה הורית היא הרסנית, משבשת, מרעילה.

בהרצאה הקודמת נשאלתי ע"י אחת המשתתפות:
"איך את לא כועסת?"
"איך יש בך כל כך הרבה חמלה?"

עניתי שחלק מהריפוי שלי
היה לעבור דרך הכעס שהילדה שהייתי
נאלצה לחנוק בתוכה על מנת לשרוד.
הכעס ה*גולמי*, הלא מעובד.
.
אחרי שהכעס השתחרר (ממש ברמה הפיסית)
האלימות הפנימית נפסקה,
ושוחרר נדר האלם ההשתקה (!!!!),
רק אז פתאום הוצפתי בחמלה.

כן, אפשר לדלג ישירות לשלב הסליחה והחמלה,
(זה מה שרובנו עושים לרוב, בשלב כלשהו בחיינו, על מנת לשרוד)
אבל כאמור, בטווח הארוך המחיר עלול להיות הרסני
(קיום מפוצל של מוות איטי מבפנים, והישרדות בחוץ).

כדי שחיים מלאים יתאפשרו
חשוב להכיר במה שבאמת קרה
במעשים האיומים שנעשו (מתוך חוסר מודעות או חוסר אונים).
חשוב לכאוב ולכעוס את הכאב והכעס של הילד~ה שהיינו.
אף אחד לא אשם
אבל הכאב קיים ומבקש תיקוף.

זו אחת הסיבות שאני מקיימת את ההרצאה #צל_על_הירח:
על מנת לשחרר את הסודיות סביב הנושא המושתק הזה.

הגיע הזמן שגם נפגעי אלימות הורית
יוכלו לדבר ולשתף את סיפורן~ם במרחב הציבורי
וכך- להפסיק את הבידוד
לעבד את הרגשות שהודחקו,
לקבל הכרה בכאב שהיה,
ולהתחבר לחיים של הגשמה מלאה.

זה חיוני עבורנו,
ממש כמו אויר לנשימה.

באהבה.

פורסם ב הילדה הפנימית, רגשות | אין תגובות »