בריאה בתנועה

על תפקידו של בן/בת הזוג של "ההורה המתעלל"

נכתב על ידי galmoonz ב 12 ביוני 2019 – 22:49 -

כבר כמה שבועות (חודשים?) אני מבשלת את הפוסט הזה,
על חלקו של ההורה הלא מתעלל (בן/בת הזוג של ההורה המתעלל)
בסיפור של אלימות במשפחה.
מפחיד אותי עד עמקי נשמתי לפרסם אותו!!

~~~~~ אזהרת טריגר חמורה! ~~~~~
התפכחות כואבת מאשליית דמות ההורה ה"טוב" בסיפור.

קראו *רק* אם הבטן מאשרת.
הפוסט הזה הוא ממש סוג של "Red pill"
(אין תיאורים גרפיים)
.
.
.
באופן טבעי בכל פעם שאני מדברת בהרצאות על אמא שלי,
בשלב כלשהו שואלים אותי "איפה היה אבא?"
ואז אני מסבירה:

מול ההורה המתעלל (ה"רע") ,
ההורה השני מטבע הדברים הופך בעיני הילד~ה להורה ה"טוב".
אבל מפרספקטיבה של שנים,
בשלב מסויים התדמית הזאת מתחילה להתנפץ על קרקע המציאות.

למעשה, אין "רע" ואין "טוב". הסיפור הרבה יותר מורכב.

באנגלית יש לזה שם מקצועי:
the enabeler
ההורה ש*איפשר* להתעללות להתרחש, בכך שעמד מהצד.
ההורה שלא הגן על הילדים מההתעללות מצד ההורה המתעלל (בת/בן הזוג)
להלן: ההורה ה"משת"פ".

למה זה קורה?
הסיבות לכך הן מגוונות, טובות, ואפילו מאוד מעוררות הזדהות:
פחד לפרק את המשפחה,
פחד להפריד את הילדים מההורה המתעלל
("הילדה קשורה לאבא שלה", אומרת לעצמה האם שבעלה פוגע מינית בביתם.
"הן רבות הרבה אבל זה סימן שאכפת לה מהילדה" , אומר לעצמו האב שרואה את האלימות שסופגת ביתו מאשתו)
כמובן לעיתים מתלווה לשיקולים הפחד לפרק את הזוגיות ולהיות לבד,
ולפעמים הבחירה להישאר בזוגיות עם אדם שמתעלל בילדיך
נעשית פשוט מתוך אהבה (הרסנית) להורה המתעלל (בת/בן הזוג).

האלימות של ההורה המתעלל (בילדים) מופנית בדרך כלל גם כלפיי ההורה המשת"פ.
ברוב המקרים, זוגיות כזאת נוצרה מלכתחילה כשחזור של יחסים אלימים במשפחת המקור,
כלומר גם ההורה המתעלל
וגם ההורה המשת"פ (אינייבלר)
חוו בעצמם ילדות מצד הורה אלים/מתעלל.

ההורה האינייבלר למד להימנע מקונפליקטים מתוך צורך לשרוד את ילדותו שלו (במשפחה בה גדל),
הימנעות מקונפליקטים היא אסטרטגיית החיים שלו.
לרוב הוא ינסה (וגם יצליח) להנחיל אותה לילדיו:
"תבקשי סליחה מאמא"
"את יודעת שאבא עצבני, אל תרגיזי אותו"
"תוותרי לאמא, חבל, בסוף את נפגעת עוד יותר"

כשההורה האינייבלר נתקל באלימות כלפיי ילדיו בתוך המשפחה שהקים- הוא קופא,
ולכן לא מסוגל בעצם להגן על עצמו או על ילדיו.
(זה מנגנון לא רצוני, ובלתי נשלט.
אין אשמה בסיפור הזה (רק מזכירה))

ילדים שחיים בצל התעללות, חייבים לראות את ההורה המשת"פ כהורה מושלם, כי באופן יחסי -
הוא כל מה שיש להם.
הם מזהים את חולשתו של ההורה האינייבלר (משת"פ), מגוננים עליו מפני ההורה המתעלל,
ואפילו יקריבו עצמם למענו.
הם עושים זאת כדי לא לאבד אותו,
מפחד להישאר לגמרי לבד.
(באופן דומה ילדים נוטים לגונן על ההורה המתעלל, ולהאשים את עצמם, מסיבות דומות)
אם יש בילדה כעס על האלימות שמופנית כלפיה מצד ההורה המתעלל,
היא תפנה אותו כלפי עצמה, ואולי גם כלפיי ההורה האלים,
אבל את הכעס על ההורה המשת"פ שעומד מנגד- 
היא קוברת עמוק הרבה יותר, 
ולמעשה הכעס הזה הופך מושתק וסמוי פי כמה מהכעס המודע כלפיי ההורה האלים.

*החדשות הרעות*
הן שחלק ממסע הריפוי השלם עובר דרך יציאה מההכחשה המאלחשת,
ודרך ההבנה של תפקידו האמיתי של ההורה המשתפ,
דרך הסכמה לחוש את הכאב הנורא (וכן, גם את הכעס),
ולהתאבל על הורה שמעולם לא היה.
(נדמה שהיה שם הורה שהכיל והגן.
אבל בעצם הילד הוא זה שהכיל את ההורה המשת"פ והגן עליו).

ההסכמה להתאבל על ההורים שבעצם לא היו מעולם,
אלא למעשה התקיימו רק בדמיון,
עוזרת ביכולת שלנו להפסיק לשחזר את הדינמיקה המוכרת במערכות היחסים שלנו (בזוגיות, בהורות ובכלל)
עוזרת לנו לשחרר את האחריות שלקחנו על הורינו
(גם על ההורה המתעלל,
וגם על ההורה ששיתף פעולה)
ועוזרת לנו לצאת לחופשי.

*החדשות הטובות*
הן שזה לגמרי אפשרי.

מפרסמת בלב הולם (אין לכןם מושג)
בפחד
בהודיה עמוקה על הדברים הטובים ש*כן* קיבלתי מאבא!
(וגם מאמא! )
ובידיעה ברורה
שאני משלימה ברגע זה סיבוב נוסף על ספירלת (מעצורי) הביטוי,
ושזה לא רק עבורי,
כי הסיפור הזה
הוא לא רק שלי.

באהבה

פורסם ב כללי | אין תגובות »