בריאה בתנועה

ריפוי מפוסט טראומה מורכבת, איך זה מרגיש ובא לידי ביטוי ביומיום?

נכתב על ידי galmoonz ב 17 ביולי 2019 – 21:53 -

החודש חגגתי שנה להרצאה צל על הירח ולשחרור הסוד הגדול של חיי.
הזדמנות טובה לעצור ולהתבונן.

קבלו עשרה שינויים מבורכים בחיי מאז היציאה מהמשבר הפוסט-טראומטי,
ריפוי הטראומה, וה"יציאה מהארון" עם הסוד:

1. גבולותיי התבהרו, והאינטימיות ביחסי עם א~נשים- גדלה.
התרחשו פרידות כואבות מאוד מאנשים רעילים בחיי,
אבל התפנתה המון אנרגיה למי שנכון~ה, מתאים~ה ,
מפרה ומשמח~ת אותי (בין אם זה משפחה, חברים, קולגות או לקוחות) .
נוצרו קשרים חדשים, חברויות חדשות שיש בהם קירבה עמוקה,
והקשרים הישנים ששרדו את המשבר- העמיקו מאוד.

2. צ'אקרת הביטוי נפתחה לרווחה.
כתבתי השנה כתיבה אמיצה שלא ידעתי כמוה. זה לא תמיד בא בקלות,
זה לעיתים מתבשל על פתיליה קטנטנה, או נמצא בתנור חודשים רבים,
אבל הביטוי קורה. הוא קורה. מי היה מאמין!

3. כשיש הצפה רגשית (ויש! ) אני מתנהלת מולה בטבעיות, בבטחון, בידיעה עמוקה שהכל בסדר.

4. נושאים שעבדתי עליהם כל חיי, שהיו במצב של און ו אוף, בגרף של עליה וירידה
(למשל: אהבה וקבלה עצמית)
סוף סוף באמת הוטמעו בי.
אני מרגישה שהן קיימות בי היום באמת. וללא תנאי.

5. יש פחות בהלה מול החיים. הקצוות התחברו.
ב 2017 במשך תקופה ארוכה העסיקה אותי השאלה לגבי מהות הפיצול המדהים בין הילדה הפנימית
לבין דמות שקראתי לה "המאסטרית" הפנימית,
בין ה"קטנה" ל "גדולה".
אפילו כתבתי על זה  פוסט.
הפיצול הזה, והמעברים החדים בין שתי הדמויות הקיצוניות הללו,
יצר בי תחושת חוסר בטחון מהותית מול החיים.
היום אני יכולה להגיד שבין שתי הדמויות הללו חי בי רצף שלם.
נוצרה אם פנימית מייטיבה, שהיא לא קטנה ולא גדולה, לא מאסטרית ולא ילדה.
היא הקרקע לשתיהן.

6. יש פחות פחד מא~נשים. כן כן. אני, גל, מודה ומתוודה, שעד לפני כשנה פחדתי מא~נשים.
פחדתי מלהגיד מילה לא במקום, פחדתי להזיק, לפגוע, להיפגע, לדרוך על הקווים.
ככה גדלתי. שמילה לא במקום יוצרת רעידת אדמה שאי אפשר לעצור.
בהגיון הבנתי שגדלתי מאז,
אבל הפחד המשיך לחיות בגוף בעוצמה,
ובלי לשים לב גזרתי על עצמי קיום מינימלי ובטוח (יחסית).
אולי מבחוץ זה נראה אחרת,
אך האמינו לי. אם חשבתןם שאין בי פחד, הרי ראיתןם רק חלק מהתמונה (ראו סעיף 5)
גם היום יש בי פחדים, אבל פחות. הרבה הרבה פחות.

7. צמיחה עסקית. הצלחות עסקיות היו לי תמיד. אבל במשך שנים רבות -
אחרי כל הצלחה באה קריסה.
הרס עצמי. אחרי כל המראה באה נחיתה, או ליתר דיוק: נחיתת אונס.
(סימפטום מובהק של פוסט טראומה מורכבת. פוסט שיבהיר את הנקודה הזאת יגיע בהמשך)
בשנה האחרונה הבנתי לראשונה מה זאת צמיחה. איטית (אולי) אבל עקבית, יציבה,
במקום ספרינטים וזמן פציעות,
למדתי להתנהל בהליכה עקבית ומתונה, מאמצים מבוקרים, ועם המון נשימה.

8. אפרופו אונס: הפסקתי. הפסקתי לאנוס את עצמי.
את הפעלת הכוח הבלתי סביר והשליטה, החליפו הקשבה, שיתוף פעולה,
והתחשבות מלאה בכוחותיי וביכולותיי.

9. אני נהנית לנוח. גם קודם נחתי… אבל פחות נהניתי מזה
כדי להנות ממנוחה הייתי צריכה ממש להוציא לעצמי את המיץ לפני,
ורק אז פרגנתי לעצמי מנוחה אמיתית.
היום מנוחה היא חלק מהלו"ז.

10. התיידדות עם עולם החומר, על כל המשתמע מכך.
עוד אכתוב על הנושא הזה בהרחבה.

אני כותבת את זה כדי לתעד (קודם כל עבור עצמי)
וגם כדי להגיד:
זה אפשרי.
ריפוי פוסט טראומה מורכבת שמקורה בילדות הוא אפשרי.
יש חיים אחרי המוות.

תודה על המסע המופלא!!!

חגיגות יום הולדת שנה ל #צל_על_הירח
זמן להכרת הטוב 

פורסם ב אהבה וקבלה עצמית, התעללות רגשית, טראומה מורכבת, רגשות | אין תגובות »