בריאה בתנועה

יוצאת (שוב) לדרך

נכתב על ידי galmoonz ב 10 ביולי 2016 – 20:18 -

זמן רב מאוד לא כתבתי פוסט אישי

 

החיפוש שלי אחר מוטיבציה

שאינה תלויה בדבר-

 

(שהתחיל באוקטובר האחרון, כשגיליתי שאני וורקוהוליק)

כלומר החיפוש אחר מוטיבציה ללא תלות במצבי הכלכלי,

לא מתוך חיפוש אחר תחושת ערך עצמי, לא מתוך הרגל,

לא מתוך צורך תמידי בתעסוקה, וכו…

 

-השאיר אותי ריקה!

 

שאלתי את עצמי מה ב א מ ת מלהיב אותי לעשות

ולא קיבלתי את התשובות הרגילות!

 

אמנם לרגע חזרתי לפעילות,

חשבתי שמצאתי איזון

אבל מהר מאוד שוב התעייפתי

ושוב הוצפתי בתחושת חוסר טעם

שום דבר לא נראה לי חשוב

ופעם נוספת

ממש לא ידעתי מה אני רוצה.

 

זה היה מאוד מפחיד

ושוב- לא מיהרתי למלא את הריק

איפשרתי לו להיות

והפעם- כאב עצום צף ועלה לו.

כאב מוכר

כאבה של הילדה שהייתי

כאב שטיפלתי בו בשנים האחרונות

אבל לא עד הסוף

ואת רובו אני עדיין מסתירה.

מסתבר שהנסיון לחמוק מלהרגיש (ולדבר) את הכאב הזה

היה חלק גדול ממה ש'הניע את עגלת העשייה' שלי עד עכשיו.

וכשלא התחמקתי עוד מלהרגיש- העגלה פשוט כמעט נעצרה.

 

(יש לי תחושה חזקה שהכאב הזה

הוא ממש לא רק שלי

ושחשיפתו תסייע לרבות (ורבים).

החומר כבר כתוב בחלקו ויש לי צורך עז לפרסם אותו,

אבל עוד לא ..

עדיין הפחד שלי מחשיפת הכאב, חזק יותר מהצורך לשתף,

ואני מכבדת את הקצב שלי…

הקצב של הילדה הפנימית.

אני יודעת שהכל יגיע בזמנו.)

 

ההסכמה שלי לעצור כמעט כל עשייה יזומה,

ההסכמה לחוש את הכאב במלואו,

ההסכמה שלי לקבל עזרה (טיפולים)

והכתיבה

החזירו אט אט את הבהירות

ובהדרגה

חזרה גם השמחה.

 

אבל קצת אחרת.

 

אחת התובנות הנוספות שקיבלתי מתוך הריק

היתה עד כמה חשוב לי לשלב בין ללמד עבודה פנימית:

שלום פנימי, שלום עם הגוף, שלום עם הנשיות, שלום עם אלוהים…

לבין עשייה ומעורבות חברתית:

לדעת מה קורה בארץ,

ולהיות חלק ממפגשים בין נשים מרקע שונה, מלאומים שונים, בעלות דעות פוליטיות שונות משלי

למה נשים?

כי אני מאמינה שלנו כנשים (בהכללה כמובן) קל יותר לתקשר דרך הפערים..

וכי אני מאמינה שלנשים יש תפקיד בזמנים המאתגרים האלה

להיזכר בלב שלנו

להיזכר ברחם שלנו

ולחזק תודעת הלב והרחם

בעולם שבו התודעה הפטריאכלית והאנרגיה הזכרית עדיין שולטות (במידה רבה)

וכל כך זקוקות לשותפות עם אנרגייה נשית מאוזנת

(כדברי שלום חנוך בשירו החדש: "המדינה הזאת צריכה אמא"…)

 

אני מבינה היום איך הכל מתחבר בתוכי

 

בחודש שעבר התחלתי להיות פעילה בעשייה אקטיביסטית וקהילתית.

נדהמתי(!!!) כמה שמחה וכוחות מחודשים העניקה לי המעורבות הזאת.

ועדיין- משהו בי המתין לרגע הנכון שיבשיל

 

בשבוע שעבר הנחיתי בפסטיבל לה אינדיגה- האשה הפראית,

התאהבתי מחדש בעשייה המקורית שלי

והבנתי בגוף- שהגיע הזמן !

 

אז..

תאריכים לסדנאות, לקורסים (ולמפגשים אקטיביסטיים שעליהם אעדכן בהמשך) כבר יש.

פחד לחזור לפעילות אחרי הפסקה ארוכה ושוב ליפול למלכודת ה"וורקוהולית" – יש.

ספקות עצמיים לגבי הטיימינג (יופי! בקיץ!! באמת! עכשיו נזכרת?? כשכולן~ם בחו"ל??) – יש.

כאבי שכמות – יש.

נשימה שטחית- יש.

ילדה פנימית קטנה, שפוחדת ששוב אנטוש אותה- יש.

דמעות תוך כדי כתיבת שורות אלה- יש.

תשוקה ענקית לחזור להנחות את סדנאות 'בריאה בתנועה' וללמד שוב תטא הילינג-

כי אני שוב מאמינה בחיים, מאמינה בטוב, מאמינה שיש לי תפקיד,

מאמינה שריפאתי משהו עמוק בתוכי בחודשים האלה, ויודעת שאני שוב מוכנה לתת מעצמי בגדול- יש.

 

מזמינה ומאחלת לי:

שאהנה

שאשמור על המרכז שלי

שאמשיך לדאוג לי

שאמשיך לנוח הרבה, ללכת לים, לישון צהריים,

שאמשיך לבשל לי, לסדר לי, לנקות לי , לכבס לי (לנו ),

שאמשיך לדאוג לגוף שלי, לבריאות שלי,

שאמשיך לדאוג לכלבות ולחתולה שלי,

שאמשיך לדאוג לסידורים, לביורוקרטיה,

שאמשיך לטפח את הגינה,

שאמשיך להקדיש ימים שלמים לבהייה,

שאמשיך לאהוב את עצמי בין אם יבואו/לא יבואו/ כמה יבואו.

שאעז לכתוב מה שחשוב לי לכתוב

שאעז לפרסם

שאשמור עלי תוך כדי

שאכבד את המילים שרוצות לעבור דרכי ושארגיש (ואהיה) מוגנת גם כשיתפרסמו.

שאוהב את עצמי לא משנה מה יהיו התגובות.

אמן

 

אני יוצאת (שוב) לדרך… בחיל ורעדה

הללויה

פורסם ב תהליכי מודעות ושינוי | אין תגובות »