בריאה בתנועה

"מה יעזור לי להאשים את אמא? (או אבא)
היא כבר מבוגרת..
היא לא עשתה בכוונה.. היא בעצמה סבלה.."
וזה נכון.
גם אמא לא אשמה.
(הבהרה חשובה: אמא כן אחראית, אבא כן אחראי,
הורים אחראים על ילדים ולא להיפך,
מבוגרים אחראים על ילדים ולא להיפך.
יחד עם זאת, אני מבחינה בין אחריות לבין אשמה)

אבל אם אף אחד לא אשם,
אז מה נעשה עם הכעס? העצב? הפחד?
עם כל הרגשות שאנחנו מרגישות~ים?

נראה לנו שאם היתה פגיעה-
אז יש אשמים.
אנחנו בטוחות~ים
שאם היה (ועדיין יש) כאב, אז בטוח מישהו אשם!
ושאם אני לא אשמ~ה (ואני לא)
אז כביכול אני חייב~ת "למסור את כדור האשמה"
למישהו אחר.
ואז,
אם אני *לא* רוצה לכעוס על אף אחד אחר,
או להאשים אף אחד אחר-
או אם אני פוחדת שהכעס שלי יפגע בהורה שפגע בי-
אז אעדיף להמשיך להאשים את עצמי ולכעוס על עצמי.

הנה רעיון שעזר לי ועוזר לרבות מהמטופלות שלי:

(גם אם הוא נשמע לך כרגע מופרך,
תוכל~י לזרוע אותו ככדור קטן של אור
בשדה התודעה שלך
(או במקום הזה בגוף שהתעוררה בו תחושה פיסית כלשהיא למקרא הפוסט)
הוא ינבוט בזמן המדוייק)

הרעיון הוא:
אין אשמה בעולם.
היא לא קיימת,
מעולם לא היתה קיימת.
אשמה היא המצאה! (שמטרתה: תחושת שליטה. כתבתי על כך בפוסט קודם)

אף אחד לא אשם
אף אחת לא אשמה.
כולם ניסו לעשות כמיטב יכולתם, מאז ומתמיד!

אבל
וזה אבל גדול:
יש כאב. יש כעס.
היתה פגיעה!

והכאב, 
רוצה שיכירו בקיומו!!!!
כאב, בין אם הוא לובש צורה של כעס או עצב,
כדי להירפא-
הכאב רוצה שניתן לו פורקן, ביטוי, מקום, שם.

כילד~ה- לא קיבלנו את ההזדמנות לכאוב את הכאב:
לא היה בטוח עבורנו לכעוס, לשנוא, להיות עצוב~ה, להתאבל, להתלונן וכו.
גם הורינו כנראה לא קיבלו הזדמנות לכאוב בילדותם,
ולכן לא יכלו להעניק לנו הזדמנות לכאוב את הכאבים שלנו.

אם לא נסכים להכיר בכאב ההוא, הישן, כבוגרות~ים,
כלומר אם לא נעניק לעצמנו בהווה,
את ההזדמנות לכאוב את הכאב שהחנקנו
או הקפאנו בתוכנו כילדים-
כנראה שנעביר אותו הלאה
ונפגע באנשים אחרים בסביבה שלנו
ואולי גם בדורות הבאים.

ההכרה בפגיעה
ההכרה בכאב
הביטוי של הכאב
האיוורור שלו -
הם הריפוי.

באהבה